היינו שני חברים מגיל אפס. ישבנו על סיר משותף, התבגרנו יחד, בנות, צבא,חתונה , ילדים, ואז אשתו חזרה בתשובה.

 

בפעם הראשונה שחוויתי את השינוי שעובר אדם בתהליך הזה. כול הנושאים המשותפים נעלמים. מה שהיה פעם חשוב לכם, מפסיק לעניין אותו. אתה מאבד את האדם שמולך. אז באופן טבעי נפרדו דרכנו. לימים הזוג התגרש וגם זה היה כאילו ברור.

עברו שנים, והבת שלי חזרה בתשובה.זה כבר נראה פחות זר ומוזר. לא רק בגלל שהיא הבת שלי, הזמן והחיים הכינו אותנו, תפיסת המציאות של כולנו התרחבה ומאפשרת לנו קבלה של מצבים חדשים. אחר כך הגיעו נכדים,עכשיו כשאני מגיע לביקור אני מתבקש לחבוש כיפה, למלא בהקפדה אחר מנהגי המקום. אורח החיים שלה הוא חלק ממני. מתברר שמנהגי ישראל כוללים  בין השאר רצף של ברכות והודיות על כול פעולה ופעולה המתחילות מהשכמת הבוקר ועד לשנת הלילה.ממש סידור ערוך עם מטרה ברורה ומנומקת.

רק שכלפי מנהגים אלו לא מדברים, ולא מתאימים.אבל משפחה זה משפחה. זו הבת והנכדים שלי, לכן ביקשתי למצוא בהם משמעות נוספת. כדי שיוסיפו צביון רגשי לקשר בינינו. זה מה שחסר לי. חיפשתי את המקור שלהם ומצאתי אותו. מתברר שזה נמצא במישור של יחס האדם לחיים. היחס שבין אדם לזולתו.

מה הכוונה שעומדת מאחורי המנהגים הללו?  אייך היא נותנת להם כוח השפעה על מערכות היחסים בינינו?

התשובות נמצאות בחכמת החיבור. חכמת הטבע הכללי שנמסרה לנו מתקופת אברהם אבינו בבבל העתיקה. הרבה אני לא מבין  בזה, אבל לקחתי משהו שנמצא אתנו כמה אלפי שנים, יש בזה איזה כוח להחזיק את העם, לחזק אותו וגם אותי.

אז מאיפה זה הגיע לנו?

נמצאו אנשים שהרגישו בתוכם רצון מאוד חזק. הם רצו לגלות את מטרת החיים,את סיבת החיים, מקור החיים, ובכלל בשביל מה חיים. ומתוך אותו חיפוש הם גילו בתוכם חלק פנימי נסתר מחושינו הרגילים, שהוא רחב ועמוק לאין שעור מהרגשת חיינו עד כה, ושהוא הפוך לנו. בנוסף הוא בעצם זה שמנהל אותנו. דרך אותה הרגשה הם גילו שמטרת ההתפתחות הבאה של חיינו היא להתחבר לאותו כוח טבע, ולהיות לו שותפים דומים לו. אם עד כה התפתחנו בתהליך אבולוציוני ללא שליטה והרגשה לאן הוא לוקח אותנו, משלב זה והלאה יש גם לנו חלק בו. לכן עלינו לנהוג  ולהתנהל  בינינו על פי אותן הבחנות של מערכת טבע עליונה זו, ובדומה לאייך שהיא מנהלת אותנו.

בהתאם להרגשה הזו הם קבעו, שאם הם מרגישים את המערכת כדברים נעימים זה נקרא  בוקר ויום. התרחקות מהרגשתה בנו, זה נקרא ערב. והדברים הלא נעימים הם לילה וחושך המורגשים בנו כניתוק ממנה. חזרה אליה זה שוב בוקר. מאותה הרגשה הם קבעו שכול המצבים הללו ניתנו לנו על מנת לברר בתוכם הבדלים בין טוב ורע, חושך ואור, קבלה ונתינה, אמת ושקר וכן הלאה.על מנת שנוכל מצד אחד לייצב בתוכנו את ההבדלים בצורה ברורה. ומצד שני לגלות שהכול זו תצוגה של אותו כוח טבע, ושהכול בא ממנו.

אז כשאדם קם בבוקר, עוד לפני שהוא מפעיל את עצמו, עליו להתייחס נכון לעולם. זה קודם כול. לכן אותם אנשים סידרו לנו מנהגים, ברכות והודיות שהמשמעות הפנימית שלהן לכוון  אותנו  להגיע מהר ובדרך קצרה ונוחה לגילוי וחיבור עם אותו כוח טבע המנהל אותנו. זה נקרא להיות במגע עימו, שהאדם ירגיש את יחסו שהוא נמצא בנוכחותו ופועל עליו.

בפעולה הראשונה שאני עושה, אני לא רוצה להתייחס לעולם כמי שבא לבלוע אותו, אז אני "נוטל ידיים". נטילה פירושה לקיחה. אני רוצה להרחיק את ידיי מפעולות אגואיסטיות שזה יחס מקולקל כלפי הזולת. בצורה הגשמית זה לקחת ספל ולשפוך מים על הידיים. בפנימיות, מים זה כוח מיוחד  כשהוא נשפך על הידיים הם נעשות נקיות. לא נקיות מלכלוך, גם זה נכון, אלא נקיות מהרצון לקבל שלהן. כי הידיים רוצות לתפוס את כול העולם, ולכן הפעולה הראשונה היא נטילת ידיים

אם על ידי פעולות כאלה ועוד  דומות ורבות, האדם עושה אותן עם הכוונה להיות שותף אמת עם אותה מערכת כללית, הוא ממלא בעצם את רצונה. לשם זה קיבלנו תורה ואת הברכות מתקופת אברהם  אבינו. כדי שנגלה שבעזרתן המערכת מכוונות אותנו לקבל רגש ושכל ממנה. אדם לא בונה מערכת עליונה, המערכת העליונה קיימת והוא מגלה אותה ומתכלל בה. זה שלב ההתפתחות הבא. הגדילה תבוא לנו מהתקשרותנו אליה.לא מתוך עצמי, אלא מתוך הכלל. אם נפעל כאינדיבידואליסטים לא נתפתח ונתייאש. אם נהיה מוכנים לעבודה בקבוצה, ביחסים הדדיים  טובים איש לרעהו נשיג אותה. פנימיות לא רואה בכפיה אמצעי להשגה. רק חינוך, נתינת כלים  על מנת שהאדם יגיע להשגה על פי רצונו ובכוחות עצמו. לנו  אין את הכלים הפנימיים האלו. עלינו להלביש על כלי הקבלה שיש לנו כוונה להשפיע לזולת שאיננה בנו. אותה נוכל לקבל רק ממערכת הטבע הכללית, ורק אם נרצה בה בגלל שהיא עליונה- חשובה בעינינו.