עוד כשרואים את יום כיפור מתקרב אלינו ממרחקים, הלב מעט נחמץ ומתחיל להריץ בראש מחשבות על כל מיני אנשים שיתכן ופגענו בהם, או שבטוח פגענו בהם.. ואנחנו לא ממש יודעים מה לעשות. לבקש סליחה או שלהתעלם מהמנהג המוזר הזה שנראה שקיים רק אצלנו, עם ישראל.

קשה לאדם לאנוס את עצמו לבקש סליחה, מה גם שלא פעם זוהי לא בקשה אמיתית אלא כזו מהפה לחוץ, שמונעת לא מתוך חרטה, אלא מתוך פחד על עצמי. אז מה שווה הסליחה הזאת בכלל?

חכמת הקבלה מסבירה שכולנו חיים בתוך מערכת אחת שבה אנחנו קשורים זה לזה ב 100 אחוז ומושפעים זה מזה בצורה מוחלטת. כל פגיעה באדם אחר היא פגיעה בכל מערכת הקשרים ובסופו של דבר גם בעצמי. עדיין אין זה אומר שאם נבקש סליחה מתוך כפייה, באמת נתקן את השבר שיצרנו במערכת.

במצב הטבעי שלנו כולנו אגואיסטים שדואגים אך ורק לתועלת עצמנו גם אם לא פעם אנחנו עוטפים את תועלת עצמנו בדאגה לאחרים כביכול. החשבון הטהור הוא מה יעשה לי טוב.

כל עוד אנחנו כאלה – אנחנו למעשה גורמים רע לכולם כל הזמן, כי מערכת הקשרים בינינו פועלת על פי חוק הפוך "ואהבת לרעך כמוך", כלומר עלינו לפעול מתוך רצון להיטיב עם הזולת בלבד ללא שום קשר לחשבונות תועלת אישיים.

על כן סליחה לפי הקבלה היא המצב שבו האדם מגלה בחושיו ומרגיש שהוא מחובר לאחרים ומרגיש את הנזק שהוא גורם למערכת כולה ביחס האגואיסטי הטבעי שלו לזולת. אז עולה מלבו זעקה של ממש, שמבקש לשנות את הטבע שלו ולהיות משפיע ונותן כמו החוק הכללי של המערכת "ואהבת לרעך כמוך".